Orach Chayyim 217 – אורח חיים ריז‏ – Shulchan Arukh

טור טור+שו״ע

ברכת הבשמים והמוגמר, ובו ח׳ סעיפים (א) הַנִּכְנָס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל בַּשָּׂם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִינֵי בְּשָׂמִים, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים; יָשַׁב שָׁם כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא אַחַת; נִכְנָס וְיוֹצֵא נִכְנָס וְיוֹצֵא, מְבָרֵךְ עַל כָּל פַּעַם; וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ לַחֲזֹר, אֲבָל הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר לֹא יְבָרֵךְ.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל

בבלי ברכות נ״ג.

רמב״ם ברכות ט׳:ה׳

(א) הנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים מברך במ״ב כבר נתבאר בסי׳ רי״ו:

(ב) ומה שכתב ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא אחת נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם בפרק אלו דברים:

(ג) ומה שכתב רבינו בשם הר״מ מרוטנבורק דדוקא בשלא היה דעתו לחזור אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך דהא לא אסח דעתיה כ״כ שם המרדכי:

(א) הנכנס לחנותו של בשם ויצא ונכנס מברך על כל פעם שנכנס, והיינו דוקא אם לא היה דעתו לחזור ולהיכנס מיד אבל היה דעתו אין חוזר ומברך. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף א, ויש להעיר דכ״כ ראבי״ה בסי׳ קמא ד״ה וכל בושם, ומהא דנקט שלא היה דעתו ליכנס מיד, מבואר דאם לא נכנס אלא לאחר זמן חוזר ומברך אף אם היה דעתו לחזור.

כל שאמרו שאין מברכים עליו אם בירך הוי ברכה לבטלה. כ״כ המאירי בברכות נג. ד״ה היה.

האם מברכים על דבר שלא נעשה להריח בו. הטוש״ע בסעיף ב, הביאו מהגמרא דאין מברכים על ריח שלא נעשה להריח בו, ויש להעיר דמאידך מדברי הריטב״א בהל׳ ברכות ד,ג, נראה דהא דאמרינן דאין מברכים היינו אם לא נתכוין להריח ועלה באפו הריח אבל אם נתכוין להריח מברך אף אם לא נעשה להריח, ובדבר הנעשה להריח צריך לברך גם אם אינו מתכוין להריח, ע״כ.

האם מברכים על כלים המוגמרים. הטור והב״י בסעיף ג, הביאו בזה מחלוקת האם מברכים על ריח טוב שאין לו עיקר, ויש להעיר דסמ״ג בעשה כז, בדיני ברכות הריח, כתב כהרמב״ם דאין מברכים על כלים המוגמרים כי אין שם עיקר הבושם, והריטב״א בהל׳ ברכות ד,ח, כתב דאין מברכים על ריח שאין לו עיקר, ומחמת כן כתב דמוגמר שאין ריח אותם בשמים עולה עד שיגמר גופו של הבושם חשיב אין לו עיקר ואין מברכים עליו.

האם מברכים על בשמים של ערוה. הב״י בסעיף ד-ו, הביא בזה מחלוקת, והביא דהרשב״א תמה על הרמב״ם מנא ליה דאין מברכים, וכתב הרשב״א דשמא כוונתו על מקום הערוה ממש ומטעם דהוא להעביר הזוהמא, ע״כ, ויש להעיר דסמ״ג בעשה כז, בדיני ברכות הריח, כתב דאין מברכים על בשמים של נשים האסורות.

היה הולך חוץ לכרך והריח ריח של בשמים ויש שם מחצה גויים ומחצה ישראל האם מברך. המאירי בברכות נג. ד״ה מי, כתב דיש אומרים דאין מברך, והמאירי נקט דמברך.

(א) הנכנס לחנותו כו׳ עד מיני בשמים עיין בסי׳ רי״ז שכתבתי שאפילו רב עמרם שס״ל בשיש לפניו ג׳ מיני בשמים שמברך על כל חד וחד ברכה הראויה לו מודה בהא כיון שאינן מביאין לפניו כל מין ומין אלא הריח באה מכל מיני בשמים יחד וק״ל:

(ב) אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך דהא לא הסיח דעתו ולא דמי לדברים אחרים שא״צ ברכה במקומו דאיפסיקא הילכתא לעיל סי׳ קע״ה דמי שמשנה מקומו ויוצא אף שחוזר צריך לחזור ולברך דהא קי״ל גם שם דאם הניחו שם מקצת חבירים או חולה וזקן דאז ודאי יחזרו למקומן א״צ לחזור ולברך אף בדברים שאין טעונין ברכה במקומן וכמ״ש רמ״א בהדיא שם ה״נ כיון דדעתו לחזור לחנות של בושם מיחשב כהניח שם חבירים דהא לא שייך לומר שיסיח דעתו מכאן ויריח במקום אחר שריח כזה אינו נמצא במקום אחר כמו בהניח חבירים שהן גורמים שוודאי יחזור לכאן אבל אין לומר שגם בדברים שאינן טעונין ברכה במקומן כל שדעתו מתחלה בשעה שיצא לחזור א״צ לחזור ולברך דז״א דהא אמרינן שם דשינוי מקום הוי כהיסח הדעת משמע דשינוי מקום דאע״ג דלא הסיח דעתו אלא דעתו לחזור אפ״ה צריך לחזור ולברך ועוד דהא הניח שם חבירים דוקא אומרים דא״צ לחזור ולברך ובהניח שם חבירים ודאי דעתו לחזור ומשמע הא לא הניח שם אף שדעתו לחזור צריך לחזור ולברך. גם אין להקשות מ״ש ממי שלבש טליתו ופושטו ונכנס לשוק או לבית הכסא שפסק לעיל ב״י סימן ח׳ סעיף י׳ דאפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף מיד צריך לחזור ולברך כשיחזור ויתעטף בו. אפשר דשאני התם דהמעשה שעשה בהסרת הטלית מיחשב סילוק והיסח הדעת ולא מועיל שדעתו לחזור וללובשו אבל ההליכה שיצא מהחנות לא מיקרי סילוק שכן דרך הילוכו הולך יוצא ונכנס וק״ל:

(א) הנכנס לחנותו של בשם וכו׳ איכא למידק דבסימן רי״ו כתב רבינו אבל אם אכלו ולא נתכוין להריח בו אלא אגב אורחיה העלה ריח אינו מברך א״כ הכא דנכנס לחנות של בשם לצרכיו ואגב אורחיה מריח בבשמים למה חייב לברך כיון שלא נתכוין להריח בהם וי״ל דשאני הכא כיון שהבשם נתכוין שיריחו בהם הנכנסים כי היכי דניתו וניזבנו מיניה ה״ל נעשה להריח וכל המריח חייב לברך אבל אם אכלו ולא נתכוין להריח בו דלא נעשה להריח משום אדם בעולם הוינו לאו לריחא עבידא:

בבלי ברכות נ״ג.

רמב״ם ברכות ט׳:ה׳

(א) ברכות נ״ג

(ב) טור והמרדכי בשם ר״מ מרוטנבורג

(א) נכנס ויוצא כו׳ – עבסי׳ תרל״ט ס״ח מ״ש מזה ובגמ׳ פריך והא לאו לריחא עבידא ואמאי יברך ומשני אין לריח׳ נמי עבידא כי היכי דנירחי אינשי וניתי ונזבון מינים נ״ל מזה דאין חיוב בברכה זו אלא בנכנס ונתכוין להריח אבל בלא״ה אלא שהריח אתי ממילא אין חייב דכך לי באינו מתכוין כמו בדבר שאינו עשוי להריח ומ״ה ניח׳ דלא אמר המוכר בשמי׳ חייב לברך על כל פעם שעוסק בהם אלא ודאי דפטור כיון שלא נתכוין להריח וכ״מ בגמ׳ דאמר נכנס והריח ריח כו׳.

(א) לחנותו של בושם. עשוי להריח שיריחו ויבאו לקנות (גמר׳) עסי׳ רי״ו ס״א וא״כ כשמונח בחדר ואינו בחנות אינו מברך אפי׳ כונתו להריח כיון שהבשמים לא נעשו שם להריח:

(ב) דעתו לחזור. ונ״ל דוקא שהיה דעתו לחזור לאלתר כמ״ש ססימן תרל״ט:

(ג) לא יברך. צ״ע דבסימן קע״ח כ״ע מודו דבדברים שאין טעונים ברכה אחרונה אם שינה מקומו צריך לברך אפי׳ היה דעתו לחזור וצ״ל דשאני הכא דלבסוף הוא מריח אותן בשמים שהריח מקודם ולכן א״צ לברך דדמי ליצא מסוכתו על דעת לחזור כמ״ש ססי׳ תרל״ט עמ״ש סי׳ רי״ח ס״ג וסימן ח׳ סי״ד משא״כ באכילה דאוכל דבר אחר ולכן צריך לברך ולפ״ז אם כשחזר מריח בבשמים אחרים צריך לברך, עוד יש לתרץ דהכא אינו מחוסר מעש׳ אלא כשנכנס מריח ממילא ולכן מהני דעתו:

(א) לחנותו וכו׳. שקורין בלשון אשכנז אפטיק, אור חדש. כתב עולת תמיד קשה דלעיל סימן רט״ז סעיף ב׳ בנטל פרי לאכלו ולא נתכוין להריח אף שמעלה ריח אינו מברך, והא הכא גם כן הנכנס אינו מכוין להריח, ויש לומר דמיירי כשנכנס ומכוין להריח אבל כשנכנס לשאר צרכים אף שמריח אין חייב לברך כיון שאין כוונתו להריח וצריך עיון לדינא, עד כאן לשונו. ותמיהני איך לא ראה דברי הב״ח בסימן זה שמקשה זה ומתרץ דשאני הכא כיון שהבושם נתכוין שיריחו בו הנכנסים הוה ליה נעשה להריח משום אדם בעולם היינו לריחא עבידא, עד כאן לשונו, ואם כן משמע דאף הנכנס לצרכיו חייב לברך. גם בלאו הכי לא קשה מידי מנטל פרי לאוכלו לפי מה שכתב הלבוש שם טעמא דברכת אכילה שהוא העיקר פוטר הטפל מיהו לעיל תמהתי על הלבוש. שוב נדפס ספר ט״ז וכתב בפשיטות דאפילו לא נתכוין להריח (אינו) מברך וכן כתב בסימן זה ולא הזכיר מדברי הב״ח הנזכר לעיל:

(ב) מברך בורא וכו׳. ואין להקשות מסימן רט״ז סעיף י׳ דמברך על כל מין ומין ברכה הראויה לה דהתם מביאין לפניו שלושה מינים ונוטל בידו מכל מין לברך עליו, מה שאין כן הכא שאינו נוטל בידו שום בושם אלא מריח מן כמה מינים בשמים כאחת, וכן כתב הפרישה שם, ובסימן זה כתב זה לשונו שאני הכא כיון שאין מביאין לפניו כל מין ומין אלא שהריח באה מכל מיני בשמים יותר, עד כאן לשונו. ועיין לעיל סימן רט״ז ס״ק ט״ז:

(ג) דעתו לחזור וכו׳. והא דלעיל סימן ח׳ בפשט טליתו ודעתו לחזור דצריך לברך, תירץ הפרישה דאפשר דשאני התם דהמעשה שעשה בהסרת הטלית חשוב סילוק, גם צריכין לחלק בין הא לסימן קע״ח בהיסח הדעת עיין שם. כתב מגן אברהם ונראה לי דוקא שהיה דעתו לחזור לאלתר, עד כאן. ואני מצאתי בספר ברכת אברהם דף ע״ח זה לשונו, יש לפרש בלתי איחור ובלתי היסח הדעת בנתיים, עד כאן לשונו. וכן מצאתי להדיא בתשב״ץ דף כ״ט זה לשונו, נראה דאין דעתו לחזור מיד מיירי אבל אם דעתו לחזור מיד לא אסח דעתיה, עד כאן. עוד כתב בספר ברכת אברהם שם דאם הלך לחנות של בושם אחרת אפילו לא אסח דעתיה צריך לברך ברכה אחרת, ועיין לעיל סימן קע״ח:

(א) במ״ב – דוקא אם נתכוין להריח אבל אם לא נתכוין להריח פטור ומש״ה ניחא דלא אמר המוכר בשמים חייב לברך בכל פעם שעוסק בהם אלא ודאי דפטור כיון שלא מתכוין להריח והריח אתי ממילא ט״ז. אם מונחים בחדר ואינו בחנות אינו מברך אפי׳ כוונתו להריח כיון שהבשמים לא נעשה שם להריח. מ״א:

(ב) לחזור – נ״ל דוקא שהיה דעתו לחזור לאלתר. מ״א:

(ג) לא יברך – ואם כשחוזר מריח בבשמים אחרים צריך לחזור ולברך. מ״א:

(א) ס״א מברך במ״ב – כמו כשרתא לפי׳ הרמב״ם וכמ״ש בסי׳ רי״ו ס״ו:

(ב) ודוקא כו׳ – כמו בברקים ורעמים בסי׳ רכ״ז ס״ב אע״פ שבכל פעם ברק אחר הוא כיון שלא הסיח דעתו ובירושלמי מדמי להו אהדדי כמש״ש והביאו רי״ף ורא״ש בפ״ט סי״ג חייליה דר״י מן הדא כו׳. ודברי מ״א בתי׳ ראשון ליתא ועמ״א בסי׳ רי״ח ס״ק ה׳:

בט״ז ס״ק ב׳ ראיתי קצת ב״ב כו׳ ולענ״ד קצת סמיכות לדברי הרמב״ם משבת דף ס״ב ע״ב בכובלת וצליחות שאין בה בושם אף ע״ג דקי״ל דמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי חייב הכא פטור כתירוץ רב אשי שם משו׳ דליתי׳ למששא כלל ואע״פ שיש לחלק ולומר דהיינו דוקא לענין שאין הכלי טפל לריח מ״מ אי ס״ד דמברכין על הריח שקלט הכלי הא נמי לפחות מכשיעור דמי ואפשר לו׳ נמי איפכא דאי ס״ד דאין מברכין על הריח א״כ מאי דעתי׳ דרב אדא לדמותו לפחות מכשיעור ע״ש וקצרתי שנראה עיקר דעכ״פ ספק ברכות להקל ויפה כ׳ הט״ז שלא ליקח כל׳ שאין בו רק קליטת הריח לבד:

במג״א ס״ק ה׳ דמיירי להריח וכו׳ וצ״ל דמיירי להריח כו׳ כצ״ל וא״כ מנא להו כו׳ כצ״ל וכוונתו שהדין דמברך על אפרסמין בורא שמן ערב אף כשבא להעביר הזוהמא יצא להם מהא דמברך על השמן דמסתמ׳ השמן שלאחר האכיל׳ הוא להעביר הזוהמא ולהעביר הזוהמא אין מברכין ולכך צ״ל דדוקא בסתם שמן אבל בשמן ערב מברכין וע״ז כ׳ המג״א שדבר זה אינו מוכרח לפי מ״ש התוס׳ שם דמיירי שהביאו להריח והיינו מהאי טעמא שלהעביר הזוהמא אין מברכין ולדידהו ע״כ דלא ניחא להו לאוקמי בשמן אפרסמון כי היכא דלא להוי ברכותיהן שוות אלא לדידהו צ״ל דמיירי שבשמו בעשבי בשמים וכמבואר בדברי המג״א לעיל סי׳ רי״ז ס״ק י״ט אליבא דהרא״ש וא״כ מנ״ל דעל שמן כו׳ עיין לעיל סי׳ רי״ו ס״ק י״ט בסופו שהראה מקום לכאן:

(א) הנכנס לחנותו וכו׳ – ואף דבס״ב מבואר דבעינן שיהא נעשה הבושם להריח וזה הלא כינס סחורתו בחנותו רק למכור באמת גם בזה נקרא עשוי להריח דניחא ליה שיריחו אנשים ריח הבושם ויבואו לקנות ממנו [גמרא] ולפ״ז אם מונחים בשמים בחדרו של חנוני הבושם ולא בחנותו [דהיינו שאין מונחים בפומבי במקום שמצוי יוצאים ונכנסים] דהתם לא עבידא לריחא אז אפילו אם נתכוין הנכנס שם להריח בהם א״צ לברך אם לא שנטלו בידו להריח בו אותה נטילה משוה לו עבידא לריחא וצריך לברך:

(ב) מברך – יש אומרים דדוקא במתכוין להריח אבל באינו מתכוין אלא שהריח בא מאליו ונהנה מזה אינו מברך אבל רבים חולקים ע״ז וס״ל דאפילו אינו מריח במתכוין כיון שהבשמים נעשים כדי להריח בהם והוא נהנה מברך:

(ג) בורא מיני בשמים – משום שבחנות של בשמים נמצאים בו עצי ועשבי בשמים לפיכך מברך מיני בשמים ול״ד להא דלעיל סימן רט״ז ס״י דאם היו לפניו עצי ועשבי דמברך על כל אחד ברכה הראויה לו התם מיירי שמביאין לפניו שנים או שלשה מינים ונוטל בידו מכל מין בפ״ע להריחו לפיכך מברך אכל מין בפ״ע משא״כ הכא שאינו נוטל בידו שום בושם אלא כשנכנס עולה לו ריח מן כמה מיני בשמים כאחת לפיכך מברך ברכה כוללת [אחרונים]:

(ד) אלא אחת – ולא נ״מ בזה אם הסיח דעתו או לא כיון שהריח עולה לו תדיר כ״ז שהוא יושב בחנות. ובעל החנות גופיה נמי פעם ראשון שבכל יום שנכנס לחנותו צריך לברך עליו לפי שנהנה מריח ותו לא ואפילו נכנס ויוצא דהא דעתו לחזור שוב לחנותו וכדלקמיה ויש אחרונים שסוברין שאפילו בפעם ראשון כשנכנס לחנותו א״צ לברך וע״כ טוב שיכוין להריח ואז לכו״ע יהיה צריך לברך בפעם ראשון:

(ה) נכנס ויוצא וכו׳ – וכ״ש כשהלך לחנות של בושם אחר בודאי צריך לברך שם פעם אחרת:

(ו) היה דעתו לחזור – ודוקא כשהיה דעתו לחזור מיד. אגודות בשמים שמונחים על השלחן להריח בהם אם נוטלו פעם אחד להריח בו ומברך עליו וחוזר ומניחו על השלחן אם היה דעתו לחזור ולהריח בו א״צ לברך עליהם כשחוזר ומריח בהם ואפילו יצא מביתו ודעתו לחזור מיד א״צ לברך עליהם כיון שהיה דעתו מתחלה להריח בהם בכל שעה ואם הלך לעסקיו או להתפלל בבהכ״נ הוי הפסק וצריך לברך שנית:

(ז) לא יברך – ואפילו כשחוזר ומריח בבשמים אחרים ג״כ א״צ לברך:

הנכנס לחנותו וכו׳ – עיין בא״ר שדעתו דה״ה אפטיי״ק ובקש״ע במסגרת כתב לתמוה דבית של רפואות שאדם בריא אינו קונה וחולה בלא״ה קונה סמי הרפואות אפשר דלא שייך האי סברא דניחא ליה דנירחו אינשי וניתי וניזבון מניה עי״ש ובאמת אינו מוכרח סברתו דג״כ ניחא להו דנירחו מבחוץ וידעו ששם יש אפטייק אך מצד אחר יש להסתפק עיין לקמן בד״ה אלא ריח וכו׳ וגם יש לצרף לזה דעת הט״ז היכא שאין מכוין להריח:

(א) [סעיף א׳] הנכנס לחנותו של בשם וכו׳ דלריחא נמי הוא דעבידא כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון מיניה. ברכות נ״ג ע״א. וא״כ כשמונח בחדר ואינו בחנות אינו מברך אפילו כוונתו להריח כיון שהבשמים לא נעשו שם להריח. מ״א סק״א ולפ״ז ה״ה הנכנס לפרדס שיוצא משם ריח בשמים דאין לברך אפילו כוונתו להריח כיון שאינו עשוי שם להריח. ומ״מ נראה לי דיותר טוב ליקח בידו מן הבשמים אשר שם בחדר או בפרדס בתחלת כניסתו לשם ולברך עליהם ולכוין לפטור את הריח העולה מאליו כדי שלא להנות מן עוה״ז בלא ברכה:

(ב) שם מברך בורא מיני וכו׳ ואין חיוב בברכה זו אלא בנכנס ונתכוון להריח אבל אם הריח אתי ממילא אין חייב דכך לי באינו מתכוין כמו בדבר שאינו עשוי להריח. ומשום הכי ניחא דלא אמר המוכר בשמים חייב לברך כל פעם שעוסק בהם אלא ודאי דפטור כיון שלא נתכוון להריח. ט״ז סק״א. ומשמע מדבריו דתרתי בעינן עשוי להריח וגם נתכוין להריח אבל מדברי הב״ח משמע כיון שעשוי להריח אף אם אינו מכוין להריח חייב לברך יעו״ש. וכ״כ א״ר אות א׳ נה״ש אות א׳ מש״ז אות א׳ וע״כ כיון דאיכא פלוגתא בזה יש לכוין בדעתו שרוצה להריח ומברך:

(ג) שם מברך בורא מיני וכו׳ ואין להקשות מסימן רט״ז סעיף יו״ד דמברך על כל מין ומין ברכה הראויה לו דהתם מביאין לפניו ג׳ מינין ונוטל בידיו מכל מין לברך עליו משא״כ הכא שאינו נוטל בידו שום בושם אלא מריח מן כמה מיני בשמים כאחת. פרישה שם אות כ״ד. א״ר בזה הסימן אות ב׳:

(ד) שם אבל אם היה דעתו לחזור וכו׳ ודוקא שהיה דעתו לחזור לאלתר. מ״א סק״ב. מיהו עיין בט״ז סימן תרל״ט סק״ך שכתב כל שדעתו לחזור ולא אסח דעתיה אפילו שהה זמן מרובה א״צ לחזור ולברך יעו״ש. אמנם הא״ר אות ג׳ כתב בשם התשב״ץ וברכת אברהם דף ע״ח כדברי המ״א דבעינן לאלתר וגם לא אסח דעתיה יעו״ש. וכן דעת המש״ז אות א׳:

(ה) שם לא יברך. והא דבסימן קע״ח מודו כ״ע דבדברים שאין טעונים ברכה אחרונה אם שינה מקומו צריך לברך ואפי׳ היה דעתו לחזור צ״ל דשאני הכא דלבסוף הוא מריח אותם בשמים שהריח מקודם ולכן א״צ לברך דדמי ליצא ממסובתו ע״ד לחזור משא״כ באכילה דאוכל דבר אחר ולכן צריך לברך. ולפ״ז אם כשחוזר מריח בבשמים אחרים צריך לברך. ועוד י״ל דהכא אינו מחוסר מעשה אלא כשנכנס מריח ממילא ולכן מהני דעתו. מ״א סק״ג. והמאמ״ר אות א׳ תירץ דהכי מיירי ביוצא לפתח החנות דוקא ורואה מקומו הראשון דזה מהני כמבואר לעיל סימן קע״ח ולקמן סימן רע״ג והשיג על הדרישה שכתב דמיירי בהניח מקצת חברים דהכא לא מהני יעו״ש:

(ו) שם לא יברך. ואם יצא מחנותו של בשם זו ונכנס בחנות אחרת של בשם אפילו היה דעתו מתחלה ללכת ממקום למקום צריך לחזור ולברך. ברכת אברהם ח״ד סי׳ קי״ד. שכנה״ג בהגה״ט אות ב׳ א״ר אות ג׳ א״א אות ג׳:

(הקדמה) לאחר שבסימן הקודם למדנו אלו ברכות מברכים על ריחותיהם של מינים שונים, בסימן זה יתבארו הלכות כלליות בברכות הריח.

(א) כל מיני בשמים – הבשמים בחנות נועדו לכך שהלקוחות יריחו כדי שיבואו לקנותם, ולכן אפשר לברך עליהם, ואפילו שאינו אוחז אותם בידו כדי להריחם.

(ב) מיני בשמים – כיוון שיש לפניו תערובת של בשמים בעלי ברכות שונות, ולמדנו בסימן הקודם שבברכה זו יוצאים ידי חובה בדיעבד על כל מיני הבשמים.

(ג) אלא אחת – כיוון שאם אינו מפסיק את הנאתו, אפילו יום שלם נחשב כהנאה אחת.

(ד) לא יברך – שאם כוונתו לחזור מיד¹, יציאתו אינה מהווה הפסקה.

1. כך פסקו המשנ״ב ס״ק ו (ע״פ מג״א) והכף החיים אות ד. ונראה שעד חצי שעה נקרא עדיין ״מיד״, וכך ברוב המקומות בהלכה שיש צורך בזמן ״סמוך״ (ראו ברכת ה׳, פרק י״ב, אות כט הערה 120).

טור טור+שו״ע

(ב) אֵין מְבָרְכִין עַל הָרֵיחַ, אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשָׂה לְהָרִיחַ; הִלְכָּךְ אֵין מְבָרְכִין עַל בְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים הַנְּתוּנִים לְמַעְלָה מֵהַמִּטָּה, שֶׁאֵינָם אֶלָּא לְהַעֲבִיר סִרְחוֹנוֹ שֶׁל מֵת, אֲבָל נְתוּנִים לְמַטָּה, מְבָרְכִין, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: לִכְבוֹד הַחַיִּים הֵם עֲשׂוּיִים; וְכֵן אֵין מְבָרְכִין עַל בְּשָׂמִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵא וְלֹא עַל שֶׁמֶן הֶעָשׂוּי לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָא.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל

בבלי ברכות נ״א:, בבלי ברכות נ״ג.

רמב״ם ברכות ט׳:ח׳-ט׳, רמב״ם ברכות ט׳:ח׳, רמב״ם שבת כ״ט:כ״ה

(ד) אין מברכין על הריח אא״כ נעשה להריח פשוט פרק אלו דברים שם:

(ה) ומה שכתב הלכך אין מברכין על בשמים של מתים משנה שם (נא:) ובירושלמי של מתים הדא דתימא כשנתונין למעלה ממטתו של מת אבל נתונין למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הם עשויין וכתבו רבינו בסי׳ רצ״ו:

(ו) ומה שכתב שאין מברכין על בשמים של בה״כ ושמן שעשוי להעביר הזוהמא ג״ז בפרק אלו דברים (ברכות נג.):

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) אין מברכין על הבשמים של מתים עיין בסי׳ רצ״ו שמחלק וכתב דכשהן למטה ממטתו של מת צריך לברך דאמרי׳ לכבוד החיים הם עשויים:

(ב) ומ״ש ושמן העשוי להעביר הזוהמא שלא נעשה אלא להעביר ריח רע כך הוא לשון הרמב״ם סוף פ״ט ומשמע שאינו מפרש דהאי שמן בא להעביר מידיו זוהמת האוכלין כפי׳ רש״י דאין שם ריח רע אלא רצונו לומר אדם שגופו מזיע הרבה וצריך לסוך גופו בשמן להעביר הזוהמא מכל גופו דכיון דהזיעה ריחה רע א״כ הסיכה נעשה להעביר ריח וכבר כתבתי בסוף סי׳ הקודם ליישב פירש״י:

בבלי ברכות נ״א:, בבלי ברכות נ״ג.

רמב״ם ברכות ט׳:ח׳-ט׳, רמב״ם ברכות ט׳:ח׳, רמב״ם שבת כ״ט:כ״ה

(ג) שם

(ד) במשנה כ״ח

(ה) שם בבלי נ״ג

(ד) של ב״ה. שמוליך איסטניס לב״ה להעביר הריח:

(ה) הזוהמ׳. כגון לסוך בו הידים אחר האכילה ואם שמן אפרסמון הוא מברך בורא שמן ערב [רש״י ותוס׳ דף נ״ג] ונ״ל שיצא להם זה מדאי׳ דף מ״ג מברך על השמן וכו׳ וכמ״ש סי׳ רי״ו סי״א, אך צ״ע דהתוס׳ כתבו שם דמיירי להריח וכו׳ וצ״ל דמיירי שבשמו בעשבי בשמים דאם ברכותיהן שוות כדאיתא בגמרא וא״כ מנא ליה דעל שמן אפרסמון מברכין כשעשוי להעביר הזוהמא וכן משמע דעת הפוסקי׳ שסתמו:

(ד) העשוי להעביר וכו׳. עיין לעיל סימן רט״ז ס״ק י״ח:

(ג) ס״ב אין כו׳ – נ״ג א׳ למימרא כו׳:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) נתונים למטה – היינו לפני מטתו:

(ט) לכבוד החיים – כדי שיריחו ויהנו:

(י) על בשמים של בה״כ – שמוליך איסטניס לביה״כ להעביר הריח רע אם הולך אדם ומריח מרחוק ריח בשמים אלו א״צ לברך כיון דבעלים לא עשאום אלא להעביר הר״ר ואפילו במתכוין להריח נמי אין מברך:

(יא) העשוי להעביר וכו׳ – כגון אדם שגופו מזיע הרבה וצריך לסוך גופו בשמני בשמים להעביר זוהמת הזיעה שריחה רע וכן כשאוכל וידיו מזוהמות מחמת שנגע בידיו באוכלין וסך ידיו בשמן נמי אינו מברך דגם בזה עיקרו להעביר הזוהמא ולא להריח ואין נ״מ בין שמן סתם לשמן אפרסמון דחשיבא ובכל ענין אין מברך עליהם שום ברכה כיון שלא באו אלא לסלק הזוהמא:

על בשמים וכו׳ – עיין במ״ב במש״כ אם הולך אדם וכו׳. ועיין בפמ״ג שמסתפק אולי הדבר דומה לר״ר שאין לו עיקר כשמריח מרחוק וגם אולי מועיל הפסק מחיצה לענ״ד א״א לומר כן וראיה מהא דאמרינן המהלך מחוץ לכרך והריח ריח אם רוב ישראל מברך עי״ש אולי אצל אחד היה בשמיו בבית ודלתו היה פתוחה וגם אין מחלק בגמרא בין אם עומד סמוך לכרך או רחוק:

של בה״כ – עיין במ״ב דאפילו מתכוין להריח אינו מברך ועיין בפמ״ג שמצדד דאפילו נוטלו כדי להריח נמי לא יוכל לברך ועיין בשה״צ שהבאנו ראיה לזה ונמתיק הסברא בענין זה והוא דאע״ג דגבי אתרוג נמי לאו לריח קאי ואפ״ה אם מריח מברך כדאיתא ברט״ז ס״ב התם כיון דנוטלו להריח הרי קאי שפיר לריח [אלא דכ״ז שאינו נוטלו לריח מסתמא רוב תשמישו לאכילה כדמוכח בתוד״ה ועל ההדס ובחידושי הרשב״א שם] משא״כ הכא דאע״פ שנוטלו להריח ומריח אעפ״כ אינו עומד גם כעת לריח אלא להעביר הסרחון:

(ז) [סעיף ב׳] אלא א״כ נעשה להריח. מאן דנקיט צרור בשמים דעבידי לרוחא והשתא לקוחים בידו להעביר ריח רע שנזדמן באקראי אין זה מברך. ברכ״י בשיו״ב:

(ח) שם לכבוד החיים הם עשויים. כלומר כדי שיריחו החיים. עו״ת אות ב׳:

(ט) שם של בהכ״ס. שמוליך איסטניס לבה״כ להעביר הריח. רש״י ברכות נ״ג ע״א. מ״א סק״ד. ונראה דה״ה כשעושין מוגמר לגמר בהכ״ס להעביר הריח או איזה מקום מזוהם שאין מברכין עליו אפילו קודם שגמרו בו המקום ההוא כיון שמתחלתו אינו עשוי אלא להעביר הזוהמא ולא להריח:

(י) שם להעביר את הזוהמא. כגון לסוך בו את הידים אחר האכילה ואם שמן אפרסמון הוא מברך בורא שמן ערב. רש״י שם. והב״ד המ״א סק״ה וכתב דמסתמיות הפוסקים משמע דגם על שמן אפרסמון לא יברך יעו״ש:

(יא) וכתב הב״ח סימן רט״ז דמיירי בשמן העשוי מתחלה להעביר הזוהמא דכיון דלאו לריחא עבידא אין לברך עליו אבל בשמן שנעשה מתחלה להריח אעפ״י דעכשיו לפי שעה הביאוהו לסעודה לסוך בו ידיו צריך לברך עליו והכי נקטינן. אלא שכתב שמלשון הטור משמע דצריך שלא תהא ההבאה כדי לסוך בהן ידיו דאם הביאו לסוך בהן ידיו אפילו היה עשוי מתחלה להריח אין מברכין עליו יעו״ש. וע״כ כיון דאיכא פלוגתא בזה אם מביאין שמן כדי לסוך את הידים שנעשה מתחלתו להריח יש להביא בשני כלים אחד כדי להריח ואחד כדי לסוך ולברך על אותו שהובא להריח ולפטור את שהובא לסוך:

(ה) נעשה להריח – כיוון שהנאת הריח היא הנאה מועטת, ואינה נחשבת אלא אם כן נעשה אותו מקור ריח מתוך כוונה שיריחו בו. כלל חשוב זה מבאר את הדוגמאות בסעיף זה ובסעיף הבא.

(ו) למטה – לפני המת. כך היה מנהגם, לשים בשמים לפני המת כדי שיריחו בהם האבלים והמנחמים.

(ז) את הזוהמא – ומטעם זה גם אין מברכים על דיאודורנט, אף אם ריחו ערב.

טור טור+שו״ע

(ג) מֻגְמָר שֶׁמְּגַמְּרִין בּוֹ אֶת הַכֵּלִים, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו, לְפִי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְהָרִיחַ בְּעַצְמוֹ שֶׁל מֻגְמָר, אֶלָּא כְּדֵי לִתֵּן רֵיחַ בַּכֵּלִים; וְכֵן הַמֵּרִיחַ בְּכֵלִים שֶׁהֵם מְגֻמָרִים אֵינוֹ מְבָרֵךְ, לְפִי שֶׁאֵין עִקָּר, אֶלָּא רֵיחַ בְּלֹא עִקָּר.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זאליה רבהבאר היטבביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל

בבלי ברכות נ״ג.

רמב״ם ברכות ט׳:ח׳

(ז) ומוגמר שמגמרין בו את הכלים אין מברכין עליו כו׳ ג״ז שם:

(ח) כתב הרמב״ם בפ״ט וכן המריח בכלים שהן מוגמרין אינו מברך וכו׳ וכתב רבינו שלא הבין דבריו וכו׳ ויש לתמוה על רבינו שכתב בסימן שקודם זה גבי כשותא ומשחא כבישא שאם סיננו השמן ואין בו כלום מהבשמים י״א שאין מברכין עליו כלל שאין ערבות זו ממנו אלא שקלט אותו מדבר אחר הוי כריח שאין לו עיקר ואין מברכים עליו כיון שאינו מגופו של שמן והרי זו היא סברת הרמב״ם ממש ולא כתב שם שאינו מבין דבריו:

וטעמו של הרמב״ם נראה שהוא משום שסובר דריח כיון שאינו צורך הגוף כל כך כשאין לו עיקר אע״פ שנהנה אין לו לברך עליו:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) כתב מהר״א מפראג וצ״ע דהא לעיל סימן רי״ו כתב וי״א שאינו מברך כלל הואיל והוי כריח שאין לו עיקר עכ״ל כו׳ וכתב כאן ולא הבנתי דבריו וכן ב״י הניח הדבר בתימה ול״נ דלק״מ דודאי לעיל שהוציאו הבושם מן השמן ולא נשאר בשמן רק קליטת הריח בזה מודה רבינו בעל הטור דריח שאין לו עיקר כה״ג דאין מברכין עליו אבל הכא שהבשמים נשרפו ונתהפכו ונעשה ריח ואותו הריח הוא כעיקר הבושם ולכן ס״ל דמברכין עליו כן נ״ל דעת בעל הטור והוא סברא נכונה לדעתי:

(ב) והרי נהנה וראוי לברך עליו וצ״ע מ״ש מהא דלעיל בסי׳ הקודם דלכ״ע בעינן שיהא עיקרן קיים קצת כו׳ ואח״ז כתב וי״א שאין מברכין כלל כו׳. רא״ף. גם ב״י תמה ע״ז שלמה תמה על דברי הרמב״ם יותר מעל דברי י״א דלעיל ולעד״נ ליישב קצת דתחלת תיקונו הוא עשוי לכך שלא יהא בו עיקר ואי לא יברך לעולם יהנה בהנאה זו ולא יברך משא״כ לעיל בשמן דתחלת הבושם ועיקרו נעשית להיות העצים בתוכו ואי מיקרי לפעמים שהוציא לא יקרה לעולם וק״ל. וז״ל רמ״א בד״מ ונ״ל דלק״מ דודאי לעיל שהוציאו הבושם מהשמן ולא נשאר בהשמן רק קליטת הריח בזה מודה רבינו בעל הטור דריח שאין לו עיקר כה״ג דאין לברך עליו אבל הכא שהבשמים נשרפו ונתהפכו ונעשו ריח ואותו הריח הוא כעיקר הבושם לכן ס״ל דמברכין עליו כן נ״ל דעת בעל הטור וסברא נכונה היא לדעתי עד כאן לשונו ומורינו ורבינו כתב דהא דלעיל אינו עביד לריח אלא לטעמיה הילכך היכא שאין לו עיקר בטל לגבי שמן אבל הכא נעשה כדי שיבשמו הכלים וק״ל: והא דבשמים של ערוה הם דברי הרמב״ם בפ״ט והרשב״א כתב בתשובה לא ידעתי מאין לו לרב זכרונו לברכה שלא ידעתי לו מקום ואולי של ערוה ממש ומפני שעשויין להעביר את הזוהמא. ותירוץ זה אינו שהרי הרמב״ם כתב בהדיא שם בפ״ט דין ח׳ ז״ל ובשמים של ערוה מן העריות אין מברכין עליהן לפי שאסור להריח בהן עכ״ל הרי שתלוי באיסור להריח בהן ולא במה שעשויין להעביר את הזוהמא אבל לא״נ שכתב הרשב״א מיושב לשון הרמב״ם וז״ל א״נ שהן עשויין לעבירה להטיל ארס של יצה״ר והרד״א פי׳ כגון קופה של בשמים תלויה בצווארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותם בשמים שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר:

(ג) כתב הרמב״ם וכן המריח בכלים שהן מוגמרין וכו׳ הקשה ב״י דבסימן רי״ז גבי כשרתא כשסיננו אותו דכתב רבינו די״א דאין מברכין עליו כלל כיון שאין לו עיקר ה״ל לרבינו לכתוב לשם ואיני מבין דבריו וכו׳ כדכתב כאן אדברי הרמב״ם וכך הקשה גם מהר״א מפראג. ותירץ מהרש״ל ז״ל דגבי כשרתא הבשמים שנותנים בשמן לאו לריחא עבידא אלא לטעמא עבידא שיהא טעם השמן מבושם מהבשמים והריח אגב אורחיה הוא הלכך כשסיננו ואין בשמן בשמים עצמם סבירא להו לי״א דאין לברך על הריח של השמן כיון דהאי ריחא לאו לריחא עבידא משא״כ בשלא סיננו דמברך על הבשמים עצמם שמונחים בשמן ומעלין ריח טוב אבל גבי כלים המתגמרים נעשה המוגמר כדי שיתבשמו הכלים ויעלו ריח טוב א״כ נעשה להריח ויש לברך עליו ולפעד״נ דאין כאן קושיא ולא צריך לתירוץ דהא לעיל כ׳ רבינו במסקנא וא״א כתב סתם על כולן בע״ב ולא חילק עכ״ל א״כ כבר דחה גם דעת י״א בדברי הרא״ש ולא היה צריך לדחותו בסברתו אבל גבי כלים המתגמרים דלא דיבר מזה הרא״ש השיג על הרמב״ם מסברתו. מיהו לא קי״ל בהא כרבינו אלא כהרמב״ם וכדפי׳ בסי׳ רי״ו סעיף ו׳ ע״ש:

בבלי ברכות נ״ג.

רמב״ם ברכות ט׳:ח׳

(ו) מהא דטבריא וצפורי שם

(ז) רמב״ם ספ״ט מה״ב

(ב) וכן המריח בכלים כו׳ – הטור חולק על זה וזה לשונו ולא הבנתי דבריו כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח שכן משמע דבריו שהרי לא פטר מלברך עליו אלא מפני שאין בו עיקר וכן הוא אמת שנעשה להריח כדי שיתבשמו הכלים וא״כ למה אין מברכין עליו כו׳ והקשה ב״י למה לא הקשה הטור בסי׳ רי״ו דהיינו מ״ש הש״ע ס״ו דאם סינן הבשמים מן השמן י״א שאין מברכין עליו כל עיקר כיון שאין לו עיקר והיה לו להקשות כן כמ״ש כאן וא״ל דמ״ש הטור לעיל וא״א כתב סתם על כולם בע״ב הוא חולק באמת מצד זה שהזכיר הטור פה זה אינו דהרא״ש לא מיירי כלל מסינן דהוא לא קאי רק על מה שנזכר בגמרא. נ״ל דהתם הולידו הבשמים ריח בשמן וכל שסינן אותם נשאר השמן ריקן והשמן עצמו אינו עשוי להריח אלא לאכול או לסוך וכבר פסקנו בס״ב כל שנטלו למאכל ולא להריח אין מברכין עליו אע״פ שיש לו ריח טוב ועל כן הך שמן נמי ברכתו היא על מה שהוא עשוי דהיינו לאכול אלא אם ישנן להבשמים בעין אז מברך על הריח על הבשמים לא על מה שיש בשמן ריח. אבל כאן בכלים שהוא עושה שיהי׳ להם ריח והנאת׳ היא עומדת לזה שיהיו מריחים ריח טוב ואין להם שום ברכה אחרת וע״כ יש לברך על הריח שבהם לפ״ד הטור. אח״ז מצאתי שגם רש״ל תי׳ כעין זה. ולכאורה קשה למה כתב בעל ש״ע לעיל נכון ליזהר שלא להריח בו מפני הספק והיה לו גם כאן לכתוב כן דהא חד טעמא היא מה לי שנכנס הריח בשמן מה לי שנכנס בכלי ולק״מ דודאי ס״ל להלכה דלא יברך על מה שאין לו עיקר פי׳ בדבר הנבלט בו הריח וכדעת הרמב״ם דספק ברכות להקל אלא דלעיל אפשר להיזהר שלא יריח באותו שמן במתכוין ודאי נכון לעשות כן מה שא״כ כאן בכלים המתגמרים שהוא דרך לעשות כן ואין שייך לו׳ בזה לבטל צורך העולם שרגילים בכך ע״כ אין לבטלו ויסמכו על דעת הרמב״ם ולא יברך כנלע״ד בזה.

ראיתי קצת בעלי בתים שאין להם בשמים להבדלה רק הכלי שדוכין בו בשמים יש לו ריח אם הוא של עץ מברכין עליו והם עושים ברכה לבטלה לכל הדיעות דאפי׳ לדעת הטור אין שייך ברכה אלא בכלים המתגמרים דעושין במתכוין להיות ריח בהכלים משא״כ בזה לא נתכוין אלא לעשו׳ מלאכתו בכלי לא שיוליד שם ריח אלא שממילא נעשה הריח וה״ל עשוי שלא להריח ע״כ אין שייך כלל ברכה ע״ז וזה פשוט לע״ד.

(ה) שלא נעשה וכו׳. יש להסתפק אם עושה נמי להריח אי דמי לנוטל פירות לאכול ולהריח בו דצריך לברך כדלעיל סימן רט״ז סעיף ב׳, וכן בהרא״ש פרק אלו דברים ואבודרהם משמע לי דחד דינא אית להו עיין שם ודו״ק, והא דלעיל באתרוג ופת נראה דלא שייך בהם נעשה להריח:

(ו) וכן המריח וכו׳. והא דלעיל סימן רט״ז סעיף ז׳ בשמן שסננו דיש אומרים שמברכין עליו שם פירשתי:

(ד) המריח בכלים – וקצת ב״ב שאין להם בשמים להבדלה רק הכלים שדוכים בו הבשמים ויש לו ריח ומברכין עליהם הם עושים ברכה לבטלה. ט״ז ע״ש:

(ד) ס״ג וכן כו׳ – למד מדין המוגמר כמ״ש לפי שלא כו׳ אלא כדי כו׳:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) מוגמר – ששורפין בשמים ומעבירין כלים או בגדים ע״ג עשן הבשמים ונקלט הריח בכלים או בבגדים:

(יג) אין מברכין עליו – בין המגמר בעצמו בין אדם אחר שהולך ומריח:

(יד) לפי שלא נעשה וכו׳ – מיהו אם מתכוין לגמור כליו וגם להריח צריך לברך עליו דהא עומד גם לריח:

(טו) אלא ריח בלא וכו׳ – ובע״ב שאין להם בשמים להריח במוש״ק ונוטלין מדוכה שדכו בה בשמים ונקלט בה ריח ומריחין ומברכין ברכתן לבטלה הוא וכמש״כ כאן שהיא ריח שאין לו עיקר:

אלא ריח בלא עיקר – נ״ל דלפ״ז גם בבית הבושם אין מברכין אא״כ הבשמים גלויין ומריחין אבל אם הבשמים מונחים בצלוחיות והם סתומות שאין הריח בוקעת מהן אלא שמריח בבית מחמת שפותחין אותם בכל שעה והריח בוקע ועולה ונמצא בהמשך היום הבית נמלא ריח בכגון זה אין לברך דהא הוא ריח שאין לו עיקר וכמו הכא גבי ריח שנקלט בכלים. וגדולה מזו כתב הרא״ה בהלכות שגם גבי מוגמר גופיה אם המוגמר כלה באש שוב אין מברכין ואע״ג שכתבנו לעיל לחלוק עליו היינו דוקא גבי מוגמר שגחלת הבשמים קיים עכ״פ אבל בנידון דידן שהצלוחיות סתומות ואין שום ריח בא מהן אלא שנקלט מתחלה באויר ריח בעלמא מסתברא שאין לברך ע״ז:

(יב) [סעיף ג׳] מוגמר שמגמרין בו את הכלים וכו׳ וכן אם עושים מוגמר מבשמים לרפואה אין מברכין עליו. חס״ל אות י״ב:

(יג) שם אין מברכין עליו וכו׳ ואפילו אם הוא מריח בע״כ א״צ לברך כיון שאין כוונתו להריח אלא לגמר הכלים. עו״ת אות ג׳. ומשמע מדבריו דדוקא אם מריח בע״כ א״צ לברך אבל אם מכוין להריח מברך. מיהו בקיצור ש״ע סימן נ״ח אות י״א כתב דאעפ״י שמכוין להריח אינו מברך יעו״ש. וכ״מ ממ״ש לעיל אות א׳ יעו״ש:

(יד) שם לפי שלא נעשה להריח וכו׳ ואם נעשה להריח ולגמר נראה דיש לברך עליו כמ״ש לעיל סימן רט״ז סעי׳ ב׳ לענין פרי דאם נטלו לאכלו ולהריח בו מברך יעו״ש. וכ״כ א״ר אות ה׳:

(טו) שם וכן המריח בכלים וכו׳ זהו דעת הרמב״ם והטור חולק וס״ל דיש לברך אבל הב״ח כתב דלא ק״ל בהא כהטור אלא כהרמב״ם יעו״ש. וכן דעת הט״ז סק״ב. וכ״כ האחרונים. וכתב שם הט״ז דמה שיש קצת בעלי בתים כשאין להם בשמים להבדלה רק הכלי שדיכין בו בשמים שיש לו ריח ומברכין עליו הם עושין ברכה לבטלה לכל הדיעות ואפילו לדעת הטור יעו״ש. והביאו י״א בהגה״ט. וכ״כ לעיל סי׳ רט״ז אות ה״ן:

(ח) מוגמר – בשמים המפיקים ריח טוב לאחר שמניחים אותם על גחלים, כפי שראינו בסימן הקודם סעיף י״ב.

(ט) ריח בכלים – אבל אם אוחז בידו את המוגמר עצמו כדי להריחו יברך עליו; בדומה לפרי שנועד לאכילה, שמברך על ריחו הטוב אם אוחזו בידו כדי להריח בו.

(י) ריח בלא עיקר – כלומר: אמנם הבגדים קלטו ריח, אבל מברכים רק על מקור הריח עצמו, והוא אינו נמצא בבגד.

טור טור+שו״ע

(ד) בְּשָׂמִים שֶׁל עֶרְוָה, כְּגוֹן: קֻפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים תָּלוּי בְּצַוָּארָהּ, אוֹ אוֹחֶזֶת בְּיָדָהּ, אוֹ בְּפִיהָ אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁאָסוּר לְהָרִיחַ בָּהֶם, שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי הֶרְגֵּל נְשִׁיקָה אוֹ קֵרוּב בָּשָׂר.

בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל

(ט) בשמים של ע״ג אין מברכין עליהם וכו׳ לפיכך מסיבה של עו״ג אין מברכין על בשמים שלהם דסתם מסיבתן לע״ג הם הא דמסיבה של עו״ג בפרק אלו דברים (ברכות נב.) ובסימן רצ״ו יתבאר בס״ד והא דבשמים של ערוה הם דברי הרמב״ם בפ״ט וכתב הר״ד אבודרהם דבשמים של ערוה היינו כגון קופה של בשמים תלויה בצוארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותם הבשמים שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר:

והרשב״א כ׳ בתשובה ומ״ש הרמב״ם דאין מברכין על בשמים של ערוה לא ידעתי מאין לו לרב ז״ל שלא ידעתי לו מקום ואולי של ערוה ממש ומפני שעשויין להעביר את הזוהמא א״נ שהן עשייין לעבירה להטיל ארס של יצר:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) שם

(ט) הרד״א

(ג) תלוי בצואר׳ – נ״ל דרגילות נקט שהיא רגילה בכך אבל מ״מ אפילו אם הסירה משם ומונח אסור לברך עליהם דהא עשויה לדבר ערוה ותו דעי״ז יבוא לידי הרהור ביודעה ומכירה.

(ו) שמא יבוא. אפשר דדוקא של ערוה אבל של פנויה מברכין עיין סימן קנ״ג סכ״א דהרשב״א תמה על הרמב״ם בזה וא״כ הבו דלא לוסיף עלה ואם עשוי להעביר הזיעה אין מברכין עליו:

(ז) של ערוה וכו׳. לשון הרמב״ם פרק ט׳ של ערוה מן העריות, אבל לשון הסמ״ג וסמ״ק של נשים האסורות משמע אף שאינה ערוה, ואולי אפילו פנויות, מדמייתי באבודרהם ראיה מעובדא דסוף פרק בן סורר ומורה ושם בפנויות מיירי ודוחק לחלק, ומגן אברהם מתיר בפנויות ולא הרגיש בזה:

(ח) תלוי בצווארה וכו׳. ונראה לי דאפילו הסירה משם ומונח דעל ידי זה יבוא לידי הרהור ביודעה ומכירה, ט״ז, אבל שיירי כנסת הגדולה כתב דאם בלא הגעת עצמו אל האשה הבשמים נתנו ריח מברך על הריח, עד כאן, משמע מכל שכן בזה דמונחים, וצריך עיון. ועיין סימן של״ו ס״ק ו׳:

(ה) ערוה – דוקא של ערוה אבל של פנויה מברכין ע״ש:

(ו) בצוארה – ה״ה אם הסירה משם ומונח אסור ט״ז ע״ש. ובשכנה״ג כתב דאפי׳ הבשמים הם על האשה כל שלא הגיע עצמו אל האשה והבשמים נתנו ריח מברך על הריח ע״ש:

(ה) ס״ד בשמים כו׳ – הרמב״ם ולמד מדין בשמים של ע״ז דס״ה ואפשר שגי׳ בתוספתא שם בשמים של מרחץ גי׳ של ערוה:

(ו) כגון כו׳ – וכן פי׳ הרד״א דברי הרמב״ם:

(א) של ערוה. עבה״ט ועיין בא״ר שיש לאסור אפי׳ בפנויה וכ״כ מח״ב בשם מור וקציעה ע״ש ועיין בר״י אפי׳ של אשתו נדה אסור אף שהתורה העידה סוגה בשושנים מ״מ יש להתרחק כו׳ וסימן לדבר סוגה בשושנים דצריך סייג גם בשושנים:

(ב) בצוארה עבה״ט ובכר״י כתב להחמיר כהט״ז ועיין ברדב״ז החדשות סי׳ מ״ד שמותר להריח בפרחי אילנות של ערלה אעפ״י שיש בהם עיקר פרי אבל אסור להריח בפרי אם גדול קצת ובמח״ב בשם זרע יעקב דפירות הקדש או קונם מותר להריח ולא יברך ועיין ש״ך ופר״ח יו״ד סי׳ ק״ה וע״ש בשם זרע יעקב. ורד והדס שנתלשו ביו״ט מותר להריח בהם בלי שיטלטלם ועיין ברדב״ז ח״ג סי׳ תרכ״א לענין להריח בשושנים של הקדש איסורא איכא ע״ש:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טז) של ערוה – פי׳ של אשה שהיא ערוה עליו אבל בפנויה אפשר דמותר [מ״א] אבל כמה אחרונים מחמירין דאפילו בפנויה אסור דעי״ז יבוא לידי הרהור וכ״ז אפילו כשאינה נדה. ובתולות שלנו שסתמן בחזקת נדות הם שאינן טובלות לנדותן אסור לכו״ע דבכלל עריות הן. וכתב בשע״ת בשם הברכ״י דאפילו בבשמים של אשתו נדה אסור להריח:

(יז) תלוי בצוארה – יש מאחרונים שכתבו דל״ד בשהוא תלוי בצוארה אלא רגילות נקט דבשמים שהיא רגילה לשאת בצוארה אפילו הם מונחים כעת על השלחן ג״כ אין לברך עליהם דעי״ז יבוא לידי הרהור אם מכירה ויודעה:

(טז) [סעיף ד׳] בשמים של ערוה וכו׳ אפשר דדוקא של ערוה אבל של פנויה מברכין. מ״א סק״ו אבל המו״ק תמה על המ״א דשרי בפנויה והסכים להחמיר יעו״ש. וכ״כ א״ר אות ז׳ ברכ״י אות ב׳ מחב״ר אות א׳ מאמ״ר אות ב׳ שע״ת אות ה׳:

(יז) יש מי שכתב דאסור להריח אף בבשמים של אשתו נדה דהגם דעל יחוד אשתו נדה לא גזרו והתורה העידה סוגה בשושנים וכו׳ מ״מ יש להתרחק דלבו גס בה ושמא יבא לידי קירוב. ונראין דבריו. וסימן לדבר סוגה בשושנים דצריך סייג גם בשושנים דייקא. ברכ״י אות ג׳ שע״ת שם. ולפ״ז בבשמים של בתו מותר להריח כיון דליכא איסור יחוד וגם אין לבו גס בה ומ״מ יש להחמיר דיש להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו:

(יח) שם תלוי בצוארה וכו׳ ואפילו אם הסירה משם ומונח אסור לברך עליהם דהא עשויים לדבר ערוה. ותו דעי״ז יבוא לידי הרהור ביודעה ומכירה. ט״ז סק״ג. מיהו בשכנה״ג הגב״י אות ג׳ כתב דאם בלא הגעת עצמו אל האשה הבשמים נתנו ריח מברך על הריח יעו״ש משמע דכ״ש דאם הסירה ומונח דמותר לברך. אבל הברכ״י אות ד׳ כתב הגם דשכנה״ג מקל בזה יש להחמיר כהט״ז. וכן המאמ״ר אות ג׳ הרבה להשיג על השכנה״ג יעו״ש. וכ״נ דעת האחרונים להחמיר כדעת הט״ז. סו״ב אות ד׳ שע״ת אות ו׳ ח״א כלל ס״א אות י״ד:

(יט) וכן יש ליזהר מלשאוף טובא״ק מכלי המיוחד לאשה שנושאה אצלה עם עשב הטוב״ק וכן בדי בשמים קשורים זה בזה מיוחדים להריח אם מיוחד לאשה דינו כך מחה״ש סק״ו:

(יא) בשמים של ערווה – בושם החייב ברכה, אלא שהוא תלוי על צווארה של אישה האסורה לאותו אדם.

(יב) או קירוב בשר – כלומר: אף שבשמים אלו חייבים בברכה, אסור להריחם כעת כדי שלא להביא לקירוב בין הגבר לאשה המבושמת. ונראה שנשים יכולות לברך. וכאן למדנו כלל נוסף: אין מברכים על ריח שאסור להריחו, כפי שיתבאר בסעיפים הבאים.

בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל

טור טור+שו״ע

(ה) בְּשָׂמִים שֶׁל עַכּוּ״ם אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁאָסוּר לְהָרִיחַ בָּהֶם.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל

בבלי ברכות נ״א:

רמב״ם ברכות ט׳:ח׳-ט׳, רמב״ם שבת כ״ט:כ״ה

[ביאור לסעיף זה כלול בביאור סעיף ד]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

בבלי ברכות נ״א:

רמב״ם ברכות ט׳:ח׳-ט׳, רמב״ם שבת כ״ט:כ״ה

(י) שם צ״א במשנה

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יח) של עכו״ם – היינו שהוקטרו לעבודת גלולים ועיין בח״א בכלל ס״א אות י״ד מה שכתב בזה:

(יט) לפי שאסור וכו׳ – ואאיסור אין מברכין:

(כ) [סעיף ה׳] לפי שאסור להריח בהם. כלומר כיון שעושה איסור אינו מברך עו״ת אות ד׳:

(יג) שאסור להריח בהם – כיוון שעבודה זרה אסורה בהנאה.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל

טור טור+שו״ע

(ו) מְסִבָּה שֶׁל עַכּוּ״ם אֵין מְבָרְכִין עַל בְּשָׂמִים שֶׁלָּהֶם, דִּסְתָם מְסִבָּתָן לְעַכּוּ״ם.

מקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל

בבלי ברכות נ״א:, בבלי ברכות נ״ב:

רמב״ם ברכות ט׳:ח׳-ט׳, רמב״ם ברכות ט׳:ט׳, רמב״ם שבת כ״ט:כ״ה

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) לפיכך מסבה של עו״ג וכו׳ מה שקשה בדברי רבינו שהוא סותר למה שכתב בסימן רצ״ז נתבאר לשם ובסימן רצ״ח ע״ש נתבאר באריכות:

בבלי ברכות נ״א:, בבלי ברכות נ״ב:

רמב״ם ברכות ט׳:ח׳-ט׳, רמב״ם ברכות ט׳:ט׳, רמב״ם שבת כ״ט:כ״ה

(יא) שם נ״ב

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כ) מסיבה – כשמסובין לאכול ולשתות:

(כא) דסתם מסיבתן לעכו״ם – ודוקא במסיבה אבל שלא במסיבה מותר לברך אבשמים של עובד גלולים:

(כא) [סעיף ו׳] מסיבה של עכו״ם וכו׳ לאכילה לסעודה רש״י ברכות נ״ב ע״ב:

(כב) שם אין מברכין וכו׳ ודוקא במסיבה אסור אבל שלא במסיבה שרי. מ״א סק״ז. וכ״כ הט״ז סימן רצ״ז סק״ג יעו״ש:

(יד) לעבודת אלילים – מחשש שהמסיבה שלהם היא לשם עבודה זרה, וממילא הבשמים הם בשמי עבודה זרה. אבל אין איסור בבושם או בחנות בשמים של עובד עבודה זרה.

מקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל

טור טור+שו״ע

(ז) הָיָה הוֹלֵךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְהֵרִיחַ רֵיחַ טוֹב, אִם רֹב הָעִיר עַכּוּ״ם, אֵינוֹ מְבָרֵךְ; וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, מְבָרֵךְ.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטביד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל

בבלי ברכות נ״ג.

רמב״ם שבת כ״ט:כ״ו

(י) היה הולך חוץ לכרך והריח ריח וכו׳ ברייתא (נג.):

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

בבלי ברכות נ״ג.

רמב״ם שבת כ״ט:כ״ו

(יב) שם נ״ג

(ד) היה הולך חוץ לכרך כו׳ – נ״ל דהברכה ודאי על מה שיריח עוד ברצונו ויהנה מזה דעל מה שהריח כבר אין לברך דהא הריח כמו אכיל׳ כמ״ש הטור ריש הסי׳ באכילה צריך לברך דוק׳ קודם האכילה וא״כ אם הולך דרך אותה כרך ולא נתכוין ליהנות בריח א״צ לברך וכמ״ש בתחילת הסי׳ לענין חנות של בושם וראיה עוד מפ׳ כל שעה דף כ״ה לענין הנאה מן האיסור שבא לאדם שלא במתכוין דאין איסור כ״ש כאן שאין מברכין אלא על מילת׳ דעביד לריחא כנ״ל.

(ז) אינו מברך. ואף על גב שעכשיו אין עומדין הבשמים במסיבת ע״א מ״מ סתם עכו״ם עשוי׳ למוכרן למסיבת ע״א ואסור (תר״י) ולפי מ״ש ס״ו דדוקא במסיבה אסור ושלא במסיבה שרי וכמ״ש סי׳ רצ״ז ש״מ דלא אמרינן סתם עכו״ם מוכרין למסיב׳ וא״כ קשה למה אסרינן הכא ברוב עכו״ם וצ״ל דכשמריח ריחן חוץ לעיר מסתמא הם ממסיבה שדרך להריח למרחוק:

(ז) מברך – היינו על מה שיריח עוד דעל מה שהריח כבר אין לברך ואם לא נתכוין להריח אין צריך לברך כמ״ש בס״ק א׳:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

היה הולך חוץ לכרך והריח ריח טוב אם רוב העיר עכו״ם אינו מברך וכו׳ – נ״ב: הנה הטוש״ע לא העתיקו כאן במחצה על מחצה מה דינו אם מברך ועיין בצל״ח ובספר מעין הברכות ודעת המע״מ דמברך כאן כמו בסי׳ רצ״ח ועיין בחיבורי לאהע״ז בתק״ע סי׳ י״ז מהדורא תליתאי שנת תקצ״ט בתשובתי לק״ק דינקאוויטץ שם נמשכתי מענין לענין והעליתי שם דכאן אינו מברך במחצה על מחצה ע״ש בטעמו גם בביאור הסוגיא שם ודו״ק היטב:

(כב) אם רוב וכו׳ – דתלינן הריח בתר רוב ובודאי של עובדי גלולים הם שעשאום במסיבה ולפיכך מריח מרחוק [מ״א]:

(כג) ואם רוב ישראל וכו׳ – וה״ה מחצה על מחצה ישראל וכמו שמבואר לקמן בסימן רצ״ח לענין אור של הבדלה ועיין בבה״ל:

(כד) מברך – כבר כתבנו בראש הסימן די״א דוקא היכי שמתכוין להריח ובלא״ה אין צריך לברך אבל רוב הפוסקים חולקין ע״ז וס״ל דמברך בכל ענין כיון שעכ״פ נהנה מהריח שעולה:

ואם רוב – עיין במ״ב שכתבתי דאפילו מחצה על מחצה נמי מברך כן הסכים במגן גבורים וכדעת הרוקח שלא מצינו מי שיחלוק עליו. ולענ״ד קשה כיון דהוא מחצה על מחצה הו״ל ספיקא דאורייתא דריח של ע״ג הוא מלא ידבק בידך מאומה מן החרם [וכמו שכתוב בפירוש המשניות להרמב״ם] ולחומרא דיינינן ליה וא״כ כיון שאסור להריח מספיקא איך אפשר לברך עליו אם לא דנימא דכל עיקרו של ריח אינו אלא מדרבנן ועיין בפמ״ג וצ״ע:

(כג) [סעיף ז׳] אינו מברך. דמסתמא הם ממסיבה שדרך להריח למרחוק. מ״א שם:

(כד) שם ואם רוב ישראל מברך. והברכה ודאי על מה שיריח עוד ברצונו ויהנה מזה דעל מה שהריח כבר אין לברך ואם לא נתכוון להנות בריח א״צ לברך. ט״ז סק״ד. ועיין לעיל אות ב׳ שכתבנו די״א דכל שהוא עשוי להריח אף אם מכוין להריח צריך לברך יעו״ש ודוק:

(טו) ריח טוב – הכוונה לריח שככל הנראה נעשה להריח.

(טז) אינו מברך – עובדי האלילים נהגו להקטיר קטורת רבה לאלוהיהם; לכן יש מקום לחשש שהריח הוא לכבוד העבודה הזרה.

(יז) מברך – וכיום קטורת העבודה הזרה ברוב המקומות כמעט שאינה קיימת, ולכן דין זה אינו מצוי.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטביד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל

טור טור+שו״ע

(ח) נִתְעָרֵב רֵיחַ שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בְּרֵיחַ שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו, הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב.

בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חבאר הגולהאליה רבהביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל

(יא) נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו וכו׳ כ״כ הרמב״ם בפרק ט׳:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) נתערב ריח וכו׳ כתב הרמ״ה שהולכין אחר הרוב תימה למה לא כתבו ע״ש הרמב״ם שכתב כך בסוף פ״ט ממש וקרוב בעיני דט״ס הוא וצ״ל במקום הרמ״ה הרב רבינו משה בר מיימוני:

(יג) טור בשם הרמ״ה ורמב״ם שם

(ט) הרוב וכו׳. כתב בספר צדה לדרך דף ס״א זה לשונו, וכן אחר הקרוב, עד כאן. כתב מלבושי יום טוב על מה שכתב הלבוש והולכין אחר הרוב זה לשונו, ולי נראה דהוא הדין מחצה על מחצה כמו באור הבדלה סימן רצ״ח סעיף ד׳, ויש לחלק דהכא דאיכא חשש כותים יש להחמיר, עד כאן, וכן כתב מעדני מלך דף ס״ז. וצריך עיון דבסעיף ו׳ ולקמן אסור נמי בנר משום חשש כותים ואפשר דשאני בבשמים דסבירא ליה דאסור אפילו שלא במסיבה, מיהו לקמן סימן רצ״ז ס״ק ד׳ יתבאר דאסור ללבוש הכי, ועוד הא בבית יוסף סימן רצ״ח הבין דנר ובשמים שוין הן לענין חשש כותים. גם תימא דאישתמטתיה מה שמצאתי להדיא ברוקח סימן שמ״ב, ובספר זכרון להגאון מהר״מ הכהן פרק ערבי פסחים דמחצה על מחצה מברך. אך צריך עיון שראיתי בבעל הלכות גדולות דף ח׳ שפסק דאף בידוע שהוא מבית ישראל אינו מברך משום דבנות ישראל מיעוטן מקטירים לכשפים ומיעוטן לגמר את הכלים הוי רובא דלא עביד לריחא, וצריך לומר שפסק כר׳ יוסי בפרק אלו דברים דף נ״ג ע״א שאמר אפילו רוב ישראל אינו מברך, ופירש רוב ישראל לאו דוקא דהוא הדין בכולם ישראל דזיל בתר טעמא, אלא איידי דאמר תנא קמא רוב ישראל מברך קאמר ר׳ יוסי נמי רוב ישראל, ואם כן תימא על בית יוסף ופוסקים שפסק כתנא קמא ולא הזכירו דברי בעל הלכות גדולות, ואולי סבירא ליה דהאידנא לא חשידא בנות ישראל שמקטירות בכשפים. ואגב דאתא לידן אעורר קושיא מאי פריך הש״ס שם אטו כולהו לכשפים מקטרי, דילמא ר׳ יוסי דוקא ברוב ישראל קאמר, ואם כן איכא תרי מיעוטא חדא מיעוטא דכותים הוא משום לא ידבק בידך מאומה דאף דעביד להריח, וטעמא דמיעוט מקטיר לכשפים הוא משום דלא עביד להריח, ואם כן כיון שכל אחד הוא מטעם אחר כל אחד בטל ברוב. ועוד יש לומר דהכא פריך דלמה קאמר טעם דכשפים וחושד ישראל בדבר איסור ולא קאמר טעמא לגמור הכלים, אלא צריך לומר דעדיפא לומר משום כשפים דאפילו בעיר שכולה ישראל אין מברך משום דכולהו מקטיר לכן פריך אטו כולהו מקטיר ודו״ק:

(ז) ס״ח נתערב כו׳ – למד מס׳ הקודם דאם רוב כו׳ אע״ג דנתערב הריח:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כה) נתערב ריח וכו׳ – עיין בבה״ל:

נתערב ריח – הוא לשון הרמב״ם וכתב בעל מעשה רוקח^א דלא קאי אלא על שמן ובשמים של מתים ושל ביה״כ וכדומה שאינם לריח וע״ז כתב אם נתערב ריח של אלו בריח טוב אזלינן בתר רובא אבל לא קאי אמאי דסליק בדינא דרוב עו״ג ורוב ישראל דבזה בודאי אפילו נתערב מיעוט ריח של ע״ג ג״כ אין לברך דע״ג לא בטיל ברובא עי״ש ולא תקשה עליו מהא דרוב ישראל מברכין אע״ג דאיכא מיעוט עו״ג דשאני התם דכיון דרוב ישראל אזלינן בתר רובא ותלינן שמהם בא הריח לגמרי ומעו״ג כלל לא שלא עשאו כלל מוגמר משא״כ כשעשאו כולם ונתערבו ס״ל דלא שייך בזה בתר רובא דע״ג לא בטל כן נראה דעתו ומדברי הגר״א בס״ק אחרון נראה דלא ס״ל כן שהרי כתב דדין זה ילפינן מהא דס״ז הרי דלא שני ליה להגר״א ואיננו מחלק בין ס״ז לס״ח [ונ״ל עוד דדברי הרמב״ם נובעים ממימרא דר׳ יוסי עי״ש בגמרא דקאמר דרובא לאו לריחא עביד ומפרש הרמב״ם אע״ג דנתערבו הריחות בהדדי אלא דהגר״א ס״ל דמרישא דברייתא נמי נוכל לדייק דינא דהרמב״ם] ועיין במחה״ש מה שכתב בשם חמד משה וסיים על דבריו וצ״ע ובאמת המעיין בסימן רט״ז גבי נתערב עצי בשמים בעשבי בשמים כתבו הפוסקים דמברך מיני בשמים עיין בכלבו בשם הראב״ד ובא״ר ולא כתבו כלל לראות הרוב מאיזה מין וע״כ כבעל חמד משה דלא משגחינן כלל בזה דעכ״פ מריח גם ממיעוט:

א. כן תוקן בלוח התיקון בסימנים שכ״ח, ש״ל. בדפוסים כאן וגם שם: ״שמן רוקח״.

(כה) [סעיף ח׳] הולכין אחר הרוב דין זה אפילו בבשמים של ע״א דבריח אזלינן בתר רובא הרב שושנים לדוד פ״ח דברכות. ברכ״י אות ה׳ מאמ״ר אות ד׳:

(כו) שם אחר הרוב וה״ה אחר הקרוב. צדה לדרך דף ס״א. א״ר אות ט׳:

(כז) שם אחר הרוב ואם הוא מחצה על מחצה עיין א״ר שם שהביא פלוגהא בזה יעו״ש וע״כ יש להחמיר משום ספק ברכות ובעינן דוקא רוב כלשון הרמב״ם והטור והש״ע והלבוש:

(כח) שם אחר הרוב. ועל שמן ורד שקורין יו״ל ייאג״י שהוא מן שושנה אדומה אף שמערבין בתוכו שמנים אחרים לפי שדמיו יקרים עכ״ז מברכין עליו ברכתו הראויה לו דמפני חשיבותו כל המעורב בתוכו בטל כנגדו והיו כלא היו כאשר ריחו מוכיח עליו. יפ״ל אות א׳ ונראה דעכ״פ בעינן נמי רובו וגם ריחו אבל אם נשתנה ריחו אפילו במיעוט אין לברך עליו ברכתו אלא בורא מיני בשמים. ועיין לעיל סימן ר״ב אות כ״א ודוק:

(יח) שאין מברכים עליו – כגון שמריח בושם שנעשה להריח, ועמו מריח גם דיאודורנט.

(יט) אחר הרוב – לפי הכלל בכל התורה, ש״אחרי רבים להטות״.

(סיום) ברכת הבושם והמוגמר (רי״ז)

מברכים על בושם רק אם הוא נועד כדי שיריחו אותו, ולא אם נעשה להפגת ריחות רעים. לכן אין מברכים על בושם שנועד להפיג ריח רע בבית הכיסא או שהונח ליד המת להפיג ריחו, וכן לא על דיאודורנט [ב].

אין מברכים על בושם שאסור להריחו. לכן גבר לא יברך על בושם הנמצא על אישה האסורה עליו [ד], וכן אין מברכים על ריח שיש חשש שמקורו בעבודה זרה [ה-ז].

אין מברכים על ״ריח שאין לו עיקר״, כגון בגד שספג ריח של בושם [ג].

אם מריח תערובת של ריחות, יברך עליה לפי רוב התערובת [רי״ז, ח].

בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חבאר הגולהאליה רבהביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון